הקץ לנשק: ימים במילאנו

הגעת למילאנו בשעות הבוקר המוקדמות. הכאב ברגליים הפצועות שלך הוא חד ומתכתי, מתגבר עם כל טלטלה של האלונקה. הסבלים מעלים אותך במעלית צפופה אל הקומה הרביעית של בית החולים האמריקאי.

המקום מרגיש נטוש. הריח אינו של בית חולים, אלא של רהיטים חדשים ואבק. אישה מבוגרת ומבולבלת, גברת ווקר, מקבלת את פניך בדמעות. היא לא ציפתה למטופלים. "אין לי סדינים," היא אומרת, "הכל נעול."

אתה שוכב על המזרן החשוף, מביט בתקרה, ומבין שהמלחמה נראית רחוקה מאוד מכאן, אך הכאב נוכח מתמיד.