הקץ לנשק: שלום נפרד

החורף הגיע מאוחר באותה שנה, אך כשהגיע, הוא כיסה את הכל בשקט לבן. גרנו בבקתת עץ חומה בתוך יער אורנים על צלע ההר. בלילות היה כפור, ובבקרים היינו רואים את הקרח הדק על המים בקנקנים.

המלחמה נראתה רחוקה, כמו משחק כדורגל של קולג' אחר. גידלתי זקן, וקתרין, שבטנה תפחה עם התינוק, נראתה מאושרת. היינו מבודדים, רק שנינו והשלג. לעתים היינו יורדים אל העיר מונטרֶה, יושבים בבתי קפה וקוראים עיתונים על האסונות בחזית, אך הם הרגישו לא אמיתיים.

"יש לנו חיים נפלאים, לא כן?" שאלה קתרין יום אחד, בעודנו מביטים בשלג היורד.

האם השלווה הזו היא אמיתית, או רק הפוגה לפני הסערה?