עַלִיסָה בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת

עַלִיסָה יָשְׁבָה עַל שְׂפַת הַנָּהָר לְצַד אֲחוֹתָהּ וְהִרְגִּישָׁה מְשֻׁעֲמֶמֶת מְאוֹד. הַיּוֹם הָיָה חַם, וְהִיא כִּמְעַט נִרְדְּמָה.

לְפֶתַע, אַרְנָב לָבָן עִם עֵינַיִים וְרֻדּוֹת רָץ לְיָדָהּ. זֶה לֹא הָיָה מוּזָר כָּל כָּךְ, עַד שֶׁהָאַרְנָב הוֹצִיא שָׁעוֹן מִכִּיס הַוֶּסְט שֶׁלּוֹ וּמִלְמֵל:

"אוֹי וַאֲבוֹי! אוֹי וַאֲבוֹי! אֲנִי אֲאַחֵר!"

הָאַרְנָב מִהֵר וְנֶעֱלַם בְּתוֹךְ מְחִלָּה גְּדוֹלָה מִתַּחַת לַגָּדֵר. עַלִיסָה קָפְצָה עַל רַגְלֶיהָ, סַקְרָנִית מְאוֹד.