עֲלִיסָה בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת: חֵלֶק ב׳

הַזָּחָל וַעֲלִיסָה הִבִּיטוּ זֶה בָּזֶה בִּשְׁתִיקָה. לְבַסּוֹף, הַזָּחָל הוֹצִיא אֶת הַנַּרְגִּילָה מִפִּיו וּפָנָה אֵלֶיהָ בְּקוֹל עָצֵל וּמְנֻמְנָם.

"מִי אַתְּ?" שָׁאַל הַזָּחָל.

זוֹ לֹא הָיְתָה פְּתִיחָה מְעוֹדֶדֶת לְשִׂיחָה. עֲלִיסָה הֵשִׁיבָה בִּבְהָלָה מְעַט, "אֲנִי... אֲנִי בְּקֹשִׁי יוֹדַעַת, אֲדוֹנִי, נָכוֹן לָרֶגַע – לְפָחוֹת יָדַעְתִּי מִי הָיִיתִי כְּשֶׁקַּמְתִּי הַבֹּקֶר, אֲבָל אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהִשְׁתַּנֵּיתִי כַּמָּה פְּעָמִים מֵאָז."