אָן לִיזְבֶּת: הַמַּסָּע לַגְּאֻלָּה

אָן לִיזְבֶּת הָיְתָה אִשָּׁה יָפָה מְאוֹד, עִם פָּנִים אֲדֻמִּים וּלְבָנִים וְשִׁנַּיִם נוֹצְצוֹת. הִיא אָהֲבָה לִרְקֹד וְלִצְחֹק, אֲבָל יוֹתֵר מִכֹּל הִיא אָהֲבָה אֶת מַעֲמָדָהּ. הִיא הָיְתָה הַמְּנֶקֶת שֶׁל בֶּן הָרוֹזֵן בָּאַרְמוֹן הַמְּפֹאָר. הִיא לָבְשָׁה מֶשִׁי וּקְטִיפָה וְהִתְיַחֲסָה לַנָּסִיךְ הַקָּטָן כְּאִלּוּ הָיָה בְּנָהּ שֶׁלָּהּ.

אַךְ לְאָן לִיזְבֶּת הָיָה גַּם בֵּן אֲמִתִּי מִשֶּׁלָּהּ. הוּא לֹא הָיָה יָפֶה כְּמוֹ בֶּן הָרוֹזֵן, וְהִיא שָׁלְחָה אוֹתוֹ לְמִשְׁפָּחָה עֲנִיָּה שֶׁתְּגַדֵּל אוֹתוֹ. הִיא כִּמְעַט וְלֹא חָשְׁבָה עָלָיו, בְּעוֹד הוּא יָשַׁב בַּקֹּר וּבַגֶּשֶׁם, רָעֵב לְאַהֲבָה.

כָּעֵת, שָׁנִים רַבּוֹת חָלְפוּ. אָן לִיזְבֶּת רוֹצָה לָצֵאת לְמַסָּע. הַלֵּב שֶׁלָּהּ מוֹשֵׁךְ אוֹתָהּ, אֲבָל לְאָן?