מַצַּב רוּחַ טוֹב

קִבַּלְתִּי מֵאָבִי אֶת הַיְּרֻשָּׁה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר שֶׁאֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ. לֹא, זֶה לֹא הָיָה כֶּסֶף, וְלֹא אַרְמוֹן זָהָב. זוֹ הָיְתָה מַצַּב רוּחַ טוֹב.

אָבִי הָיָה אִישׁ עָגֹל וְשָׁמֵן, עִם פָּנִים שֶׁזָּרְחוּ כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. הוּא הָיָה הָאִישׁ הֲכִי שָׂמֵחַ שֶׁהִכַּרְתִּי, וְזֹאת לַמְרוֹת שֶׁהָעֲבוֹדָה שֶׁלּוֹ הָיְתָה... קְצָת מְשֻׁנָּה וְרָצִינִית מְאוֹד.

הַאִם אַתֶּם מְנַחֲשִׁים בַּמֶּה הוּא עָבַד?