שִׂיחַת יְלָדִים

אַתָּה עוֹמֵד בַּמִּטְבָּח שֶׁל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהֶעָשִׁיר. הָרֵיחַ שֶׁל אֲוָז צָלוּי וּמַתְקוּקִים מְמַלֵּא אֶת הָאֲוִיר. הַתַּפְקִיד שֶׁלְּךָ הוּא לְסוֹבֵב אֶת הַשִּׁפּוּד שֶׁל הַצָּלִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׂרֵף.

מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת הַסְּגוּרָה, אַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת צְחוֹק וּמוּזִיקָה. שָׁם, בַּסָּלוֹן הַמְּפֹאָר, נֶעֱרֶכֶת מְסִבַּת יְלָדִים. כָּל יַלְדֵי הָעֲשִׁירִים וְהָאֲצִילִים שֶׁל הָעִיר נִמְצָאִים שָׁם.

"אַתָּה יָכוֹל לָנוּחַ קְצָת," אוֹמֶרֶת לְךָ הַטַּבָּחִית הַטּוֹבָה, "וְאִם תִּרְצֶה, אַתָּה יָכוֹל לְהָצִיץ דֶּרֶךְ הַחָרִיץ שֶׁבַּדֶּלֶת."