דרקולה: קללת הדם

השעה היא לפנות בוקר. אנחנו עומדים מול דלת האלון הישנה והקשתית של אחוזת קארפכס. ואן הלסינג, ארתור, קווינסי, ד"ר סיווארד ואני, ג'ונתן הרקר. בידינו המפתחות החלודים, ובליבנו מטרה אחת: למצוא את ארגזי האדמה שהביא הרוזן מטרנסילבניה ולנטרל אותם.

כשאנחנו פותחים את הדלת, ריח נוראי מכה בנו. זהו ריח של עפר ישן, של ריקבון, ושל משהו אחר – ריח הדם והמוות שדבק ברוזן עצמו. המקום חשוך ומלא אבק, קורי עכביש תלויים כמו סחבות קרועות מהתקרה.

"זכרו," לוחש ואן הלסינג, "אנחנו נכנסים לגוב האריות. עלינו להיות זהירים, אך נחושים. עלינו לספור את הארגזים."