אִיּוֹר חוֹגֵג יוֹם הֻלֶּדֶת

אִיּוֹר, הַחֲמוֹר הָאָפֹר וְהַזָּקֵן, עָמַד לְיַד הַנַּחַל וְהִתְבּוֹנֵן בְּבָבוּאָתוֹ שֶׁבַּמַּיִם.

"פָּתֵטִי," הוּא אָמַר. "זֶה מַה שֶּׁזֶּה. פָּתֵטִי."

הוּא פָּנָה וְהָלַךְ לְאַט לְאֹרֶךְ הַנַּחַל, חָצָה אוֹתוֹ בִּשְׁפְּרִיצִים, וְחָזַר בְּאִטִּיּוּת מֵהַצַּד הַשֵּׁנִי. אָז הוּא הִבִּיט שׁוּב בְּבָבוּאָתוֹ. "כְּמוֹ שֶׁחָשַׁבְתִּי," הוּא אָמַר. "לֹא יוֹתֵר טוֹב מֵהַצַּד הַזֶּה. אֲבָל לְאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת."

מֵאֲחוֹרָיו נִשְׁמַע רִשְׁרוּשׁ, וּמִתּוֹךְ הַסְּבַךְ יָצָא פּוּחַ הַדֹּב. "בֹּקֶר טוֹב, אִיּוֹר," אָמַר פּוּחַ.