הַגִּלְגּוּל שֶׁל גְּרֶגוֹר

בֹּקֶר אֶחָד, כְּשֶׁגְּרֶגוֹר סַמְסָא הִתְעוֹרֵר מֵחֲלוֹמוֹת מוּזָרִים, הוּא גִּלָּה שֶׁהוּא הִשְׁתַּנָּה בְּמִטָּתוֹ לְחִפּוּשִׁית עֲנָקִית! הוּא שָׁכַב עַל גַּבּוֹ הַקָּשֶׁה כְּמוֹ שִׁרְיוֹן, וּכְשֶׁהֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ מְעַט, הוּא רָאָה אֶת בִּטְנוֹ הַחוּמָה וְהָעֲגֻלָּה.

הָרַגְלַיִם הַקְּטַנּוֹת וְהָרַבּוֹת שֶׁלּוֹ הִתְנוֹפְפוּ לְכָל הַכִּוּוּנִים בְּחֹסֶר אוֹנִים. "מָה קָרָה לִי?" הוּא חָשַׁב. זֶה לֹא הָיָה חֲלוֹם. הַחֶדֶר הַמֻּכָּר שֶׁלּוֹ הָיָה שָׁקֵט, וְהַגֶּשֶׁם טִפְטֵף עַל הַחַלּוֹן.

הַשָּׁעוֹן הֶרְאָה שֶׁכְּבָר מְאֻחָר. הוּא הָיָה צָרִיךְ לָקוּם לָעֲבוֹדָה מִזְּמַן! אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר לָקוּם כְּשֶׁאַתָּה חִפּוּשִׁית?