הַדַּיָּג וְדַג הַזָּהָב

הָיָה הָיָה פַּעַם דַּיָּג שֶׁחַי עִם אִשְׁתּוֹ בְּבִקְתָּה קְטַנָּה, מַסְרִיחָה וּבוֹצִית עַל שְׂפַת הַיָּם. יוֹם אֶחָד יָשַׁב הַדַּיָּג עִם הַחַכָּה שֶׁלּוֹ, מַבִּיט בַּגַּלִּים הַמְּנַצְנְצִים.

לְפֶתַע, הַחוּט נִמְשַׁךְ בְּחָזְקָה לְעֹמֶק הַמַּיִם. הַדַּיָּג מָשַׁךְ וּמָשַׁךְ, וְהוֹצִיא דָּג עֲנָק! אֲבָל זֶה לֹא הָיָה סְתָם דָּג.

"בְּבַקָּשָׁה, תֵּן לִי לִחְיוֹת!" אָמַר הַדָּג בְּקוֹל אֱנוֹשִׁי. "אֲנִי לֹא דָּג אֲמִתִּי, אֲנִי נָסִיךְ מְכֻשָּׁף. מָה יַעֲזֹר לְךָ אִם תֹּאכַל אוֹתִי? שַׁחְרֵר אוֹתִי חֲזָרָה לַמַּיִם!"