לב המאפליה: סופו של קורץ

אתה עומד מול התחנה הפנימית הרעועה. מולך עומד הצעיר הרוסי, לבוש בבגדים מטולאים וצבעוניים שנראים כמו תחפושת ליצן. הוא מדבר בהתלהבות קדחתנית על קורץ, על איך שקורץ ״הרחיב את תודעתו״.

אך תשומת לבך נמשכת אל הגדר שמקיפה את הבית. מרחוק חשבת שאלו כדורי נוי על העמודים, אבל דרך המשקפת, האמת מתגלה בבעתה. אלו אינם כדורי עץ. אלו ראשים אנושיים, מיובשים ומצומקים, משופדים על מוטות. פניהם פונים אל הבית, מלבד אחד שפונה אליך, מחייך חיוך נצחי ומצמרר.

״אני לא שופט אותו,״ ממלמל הרוסי, ״אלו היו המורדים...״