הלב של האבן

גרוג ישב על קצה הצוק המשונן, רגליו העשויות גרניט משתלשלות אל התהום. למטה, בעמק, ריצדו אורות הכפר הקטן כמו גחליליות כלואות. הוא חש את הכובד המוכר בחזהו – לא כובד האבן ממנה נוצר, אלא כובד הבדידות.

הוא הביט בידיו הגדולות והמחוספסות. "האם ידיים אלו נועדו רק למחוץ?" הוא הרהר. הרוח שרקה בין הסדקים בגופו, משמיעה צליל הדומה לאנחה. הלילה היה קר במיוחד, והכמיהה לחום, למגע, למילה טובה, צרבה בו יותר מתמיד.

לפתע, הוא שמע קול רעם מתגלגל, אך השמיים היו נקיים. לא רעם, אלא קול שבירה של עץ ומים גועשים מהנהר שלמטה.