הַיְדִי: הַשּׁוּבָה הַבַּיְתָה

שָׁבוּעוֹת חָלְפוּ מֵאָז עֲזִיבָתָהּ שֶׁל סָבְתָא זֶזֶמַן. אַתְּ קוֹרֵאת בְּסִפְרֵךְ הֶחָדָשׁ מִדֵּי יוֹם, אֲבָל עֶצֶב עָמֹק עֲדַיִן מֵעִיק עַל לִבֵּךְ. הָעִיר פְרַנְקְפוּרְט מַרְגִּישָׁה כְּמוֹ כְּלוּב, וְאַתְּ מִתְגַּעְגַּעַת לֶהָרִים יוֹתֵר מִתָּמִיד.

אַחַר צָהֳרַיִם אֶחָד, הַסָּבְתָא הַטּוֹבָה מוֹצֵאת אוֹתָךְ בּוֹכָה בְּשֶׁקֶט. "יַקִּירָתִי," הִיא אוֹמֶרֶת בְּרַכּוּת, "סַפְּרִי לִי לָמָה אֵינֵךְ מְאֻשֶּׁרֶת. הַאִם סִפַּרְתְּ לֶאֱלֹהִים עַל כָּךְ?" אַתְּ מְהַנְהֶנֶת, גְּרוֹנֵךְ חָנוּק מִדְּמָעוֹת. "וְהַאִם אַתְּ מִתְפַּלֶּלֶת כָּל יוֹם?" הִיא שׁוֹאֶלֶת.

"לֹא," אַתְּ לוֹחֶשֶׁת. "הִפְסַקְתִּי לְהִתְפַּלֵּל. זֶה לֹא עוֹזֵר, אֱלֹהִים לֹא מַקְשִׁיב."