בוקר של חמסין נצחי
טוען תמונה...
השנה היא 2050. תל אביב, כפי שהכרנו אותה, איננה. עצי הפיקוס הענקיים של שדרות רוטשילד מתו מזמן, והוחלפו בשיחי ימלוח מאובקים. העיר נראית כמו באר שבע של פעם, רק בלי הסטודנטים ובלי המזגנים. החול הצהוב כיסה את האספלט, והחום... החום לא יורד מ-42 מעלות, גם בלילה.
אתה עומד מאחורי הדלפק של קפה שפירא, המעוז האחרון של שפיות (או עקשנות) בשכונה. מכונת האספרסו גונחת במאמץ. מד המים במיכל הראשי מראה על 15%. בחוץ, הרוח המדברית מייללת ומעיפה כרזות סוציאליסטיות ישנות ומרופטות.
יונתן נכנס פנימה, מנער את האבק ממשקפי המגן שלו. "אנחנו בבעיה," הוא אומר. "המשאית ממתקן ההתפלה לא הגיעה. יש לנו מים ליומיים, אולי שלושה. אם נמשיך למכור במחיר חברתי, אנחנו נתייבש יחד עם הקפה."