אַחָיו שֶׁל מוֹגְלִי

הָיָה זֶה עֶרֶב חַם בִּגְבָעוֹת סִיוֹנִי. אַבָּא זְאֵב הִתְעוֹרֵר מִשְּׁנַת הַיּוֹם שֶׁלּוֹ, הִתְגָּרֵד, פִּהֵק וּמָתַח אֶת כַּפּוֹתָיו. אִמָּא זְאֵבָה שָׁכְבָה עִם אַפָּהּ הָאָפֹר הַגָּדוֹל מוּנָח עַל אַרְבַּעַת גּוּרֶיהָ הַמִּתְגַּלְגְּלִים וְהַמְּצַיְּצִים.

"אָארְג!" אָמַר אַבָּא זְאֵב. "הִגִּיעַ הַזְּמַן לָצֵאת שׁוּב לַצַּיִד." הוּא עָמַד לְזַנֵּק בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה, כְּשֶׁצֵּל קָטָן עִם זָנָב סָבוּךְ חָצָה אֶת פֶּתַח הַמְּעָרָה וְיִלֵּל: "מַזָּל טוֹב לְךָ, הוֹ רֹאשׁ הַזְּאֵבִים! וּמַזָּל טוֹב וְשִׁנַּיִם לְבָנוֹת וַחֲזָקוֹת לִילָדֶיךָ הָאַצִּילִים!"