הַמְּשִׂימָה הַסּוֹדִית שֶׁל נִינָה

נִינָה יָשְׁבָה עַל הַשָּׁטִיחַ בַּחֲדַרָהּ, מֻקֶּפֶת בְּצִבְעֵי גּוּאַשׁ וּמִכְחוֹלִים. הִיא בְּדִיּוּק סִיְּמָה לְצַיֵּר צִיּוּר שֶׁל בּוֹזוֹ, הַכֶּלֶב שֶׁלָּהּ, עוֹשֶׂה סַלְטוֹ.

לְפֶתַע, דֶּלֶת הַחֶדֶר נִפְתְּחָה וּמָאיָה, אֲחוֹתָהּ הַגְּדוֹלָה, נִכְנְסָה פְּנִימָה עִם חִיּוּךְ מִסְתּוֹרִי. בְּיָדָהּ הִיא הֶחְזִיקָה קֻפְסָה סְגֻלָּה וְנוֹצֶצֶת עִם מַנְעוּל זָהָב גָּדוֹל.

"נִינָה," אָמְרָה מָאיָה, "בְּתוֹךְ הַקֻּפְסָה הַזֹּאת יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁאַתְּ מַמָּשׁ, אֲבָל מַמָּשׁ רוֹצָה. אֲבָל כְּדֵי לִפְתֹּחַ אוֹתָהּ, תִּצְטָרְכִי לְהוֹכִיחַ שֶׁאַתְּ אַלּוּפַת הַכֶּפֶל!"