סוּלְטָן הַזָּקֵן

סוּלְטָן הָיָה כֶּלֶב נֶאֱמָן, אַךְ הוּא הִזְדַּקֵּן מְאוֹד וְשִׁנָּיו נָשְׁרוּ. יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁשָּׁכַב בַּשֶּׁמֶשׁ לְיַד הַבַּיִת, שָׁמַע אֶת הָרוֹעֶה אוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ:

"מָחָר בַּבֹּקֶר אֶצְטָרֵךְ לְשַׁלֵּחַ אֶת סוּלְטָן הַזָּקֵן. הוּא כְּבָר לֹא יָכוֹל לִשְׁמֹר עַל הַכְּבָשִׂים וְאֵין בּוֹ תּוֹעֶלֶת."

סוּלְטָן הָיָה עָצוּב מְאוֹד וּמְפֻחָד. הוּא לֹא יָדַע מָה לַעֲשׂוֹת. הַאִם עָלָיו לְחַכּוֹת לַבֹּקֶר אוֹ לְחַפֵּשׂ עֶזְרָה?