פֶּרֶק ט': חֲזַרְזִיר מֻקָּף בְּמַיִם

גֶּשֶׁם יָרַד וְיָרַד וְיָרַד. חֲזַרְזִיר הִבִּיט מֵחַלּוֹן בֵּיתוֹ וְרָאָה רַק מַיִם. הַכֹּל הָיָה מֻצָּף.

"אִם רַק הָיִיתִי בְּבֵיתוֹ שֶׁל פּוּ, אוֹ שֶׁל כְּרִיסְטוֹפֶר רוֹבִּין, אוֹ שֶׁל אַרְנָב כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם הִתְחִיל," הוּא חָשַׁב, "אָז הָיְתָה לִי חֶבְרָה כָּל הַזְּמַן, בִּמְקוֹם לִהְיוֹת פֹּה לְבַד."

הַמַּיִם עָלוּ וְעָלוּ, וְכִמְעַט הִגִּיעוּ עַד חַלּוֹנוֹ. "זֶה קְצָת מַדְאִיג," אָמַר לְעַצְמוֹ, "לִהְיוֹת חַיָּה קְטַנָּה מְאוֹד הַמֻּקֶּפֶת לַחֲלוּטִין בְּמַיִם. מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת?"