תמונתו של דוריאן גריי

הסטודיו היה מלא בריח חזק של ורדים. באזיל הولوורד, הצייר המוכשר, עמד מול הדיוקן המרשים ביותר שצייר אי פעם – דיוקנו של בחור צעיר ויפהפה בשם דוריאן גריי. לידו ישב לורד הנרי, אציל שנון וציני.

"זוהי יצירת המופת שלך, באזיל!" קרא לורד הנרי. כשדוריאן נכנס לחדר והביט בציור של עצמו, הוא הרגיש לפתע עצב עמוק. לורד הנרי לחש באוזנו שהנעורים הם הדבר החשוב ביותר בעולם, ושיום יבוא והיופי הזה יעלם.

"כמה זה עצוב!" אמר דוריאן ועיניו התמלאו דמעות. "אני אזדקן ואהפוך לכיעור, אבל הציור הזה יישאר צעיר לנצח. הלוואי וזה היה הפוך! הלוואי שאני הייתי נשאר צעיר לנצח, והציור היה משתנה ומזדקן במקומי! הייתי נותן את נשמתי עבור זה!"