סידהארתא: הדרך אל העצמי

בצל עצי התאנה, ליד גדת הנהר, גדל סידהארתא, בנו יפה התואר של הברהמן. השמש שיזפה את כתפיו הבהירות בעת הרחצה הטקסית, והצללים ריצדו בעיניו השחורות במטעי המנגו. כולם אהבו את סידהארתא – אביו ראה בו חכם לעתיד, אמו התמלאה אושר למראהו, וחברו הטוב גובינדה העריץ את רוחו הסוערת.

אך סידהארתא לא מצא שמחה בליבו. המעיינות הקדושים לא הרוו את צמאונו, והקורבנות לא שטפו את החששות מליבו. הוא הרגיש כי אביו ושאר החכמים כבר העבירו לו את רוב חוכמתם, אך הכלי שלו לא היה מלא. הרוח לא הייתה מסופקת.

"האם הקורבנות מביאים אושר?" שאל את עצמו. "היכן נמצא ה'אטמן', הנשמה הנצחית? האם הוא לא שוכן בתוך האדם עצמו?"

באחד הערבים, לאחר מדיטציה, פנה סידהארתא אל גובינדה.