הַיְּלָדִים וְהַצְּפַרְדְּעִים

הָיָה זֶה יוֹם קַיִץ יָפֶה וְחַם. הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה בַּשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים, וְאַתָּה וַחֲבֵרֶיךָ יְצָאתֶם לְטַיֵּל בַּחוּץ. רַצְתֶּם בַּשְּׂדֵה הַפְּרָחִים עַד שֶׁהִגַּעְתֶּם לִקְצֵה הַכְּפָר, שָׁם שָׁכַן אֲגַם מַיִם גָּדוֹל וְשָׁקֵט.

הַמַּיִם בָּאֲגַם הָיוּ צְלוּלִים, וְעַל פְּנֵי הַמַּיִם צָפוּ עֲלֵי נוּפָר יְרֻקִּים וּגְדוֹלִים. מִסָּבִיב לָאֲגַם הָיוּ חֲלוּקֵי נַחַל – אֲבָנִים קְטַנּוֹת וַחֲלָקוֹת.

"הֵי, תִּרְאוּ!" קָרָא אֶחָד הַחֲבֵרִים, "יֵשׁ שָׁם צְפַרְדְּעִים שֶׁשּׂוֹחוֹת בַּמַּיִם! בּוֹאוּ נְשַׂחֵק אִתָּן!" הוּא הֵרִים אֶבֶן קְטַנָּה וְחִיֵּךְ חִיּוּךְ שׁוֹבָב.