עֲנַף הַתַּפּוּחַ הַגַּאַוְתָן

הָיָה זֶה חוֹדֶשׁ מַאי. הָרוּחַ עֲדַיִן נָשְׁבָה בִּקְרִירוּת, אֲבָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הֵרִיעַ: "הָאָבִיב הִגִּיעַ!"

אַתָּה עֲנַף תַּפּוּחַ צָעִיר וְיָפֶה, מְכֻסֶּה בִּפְרָחִים וְרֻדִּים עֲדִינִים שֶׁרַק הֵחֵלּוּ לְהִפָּתַח. אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה יָפֶה; הַיְּדִיעָה הַזֹּאת זוֹרֶמֶת בַּלְּשַׁד שֶׁלְּךָ מַמָּשׁ כְּמוֹ בֶּעָלִים שֶׁלְּךָ.

לְפֶתַע, כִּרְכָּרָה מְפֹאֶרֶת עוֹצֶרֶת בַּדֶּרֶךְ. רוֹזֶנֶת צְעִירָה יוֹרֶדֶת מִמֶּנָּה וּמַבִּיטָה בְּךָ בְּהִתְפַּעֲלוּת. "זֶהוּ סֵמֶל הָאָבִיב בְּשִׂיאוֹ!" הִיא אוֹמֶרֶת.

מָה אַתָּה חוֹשֵׁב כְּשֶׁהִיא מוֹשִׁיטָה אֶת יָדָהּ לִקְטֹף אוֹתְךָ?