הַמִּזְוָדָה הַמְּעוֹפֶפֶת

הָיָה הָיָה סוֹחֵר עָשִׁיר כָּל כָּךְ, שֶׁיָּכוֹל הָיָה לְרַצֵּף אֶת כָּל הָרְחוֹב בְּמַטְבְּעוֹת זָהָב. אַךְ כְּשֶׁמֵּת, בְּנוֹ יָרַשׁ אֶת כָּל כַּסְפּוֹ וּבִזְבֵּז אוֹתוֹ בִּמְהִירוּת עַל מְסִבּוֹת וְעַפִיפוֹנִים מִשְּׁטָרוֹת כֶּסֶף. לְבַסּוֹף, לֹא נִשְׁאַר לוֹ דָּבָר מִלְּבַד חָלוּק בַּיִת יָשָׁן, נַעֲלֵי בַּיִת וּמִזְוָדָה יְשָׁנָה שֶׁחָבֵר שָׁלַח לוֹ עִם הַהוֹרָאָה: "אֱרֹז!".

אֲבָל לֹא הָיָה לוֹ מָה לֶאֱרֹז, אָז הוּא הִתְיַשֵּׁב בְּעַצְמוֹ בְּתוֹךְ הַמִּזְוָדָה. זוֹ לֹא הָיְתָה מִזְוָדָה רְגִילָה. בְּרֶגַע שֶׁלָּחֲצוּ עַל הַמַּנְעוּל, הִיא הָיְתָה עָפָה! וְכָךְ קָרָה – הוּא הִתְעוֹפֵף דֶּרֶךְ הָאֲרֻבָּה הַיְשֵׁר אֶל הָעֲנָנִים.

לְאָן תִּרְצֶה לָטוּס עִם הַמִּזְוָדָה הַקְּסוּמָה?