הַסָּבְתָא וְהָרוֹפֵא

בְּבַיִת קָטָן וְיָפֶה, חָיְתָה סָבְתָא שָׂרָה. סָבְתָא שָׂרָה אָהֲבָה מְאוֹד אֶת הַבַּיִת שֶׁלָּהּ. הָיוּ בּוֹ כֻּרְסָה אֲדֻמָּה נוֹחָה, מְנוֹרָה יָפָה, וְשֻׁלְחָן עִם מַפָּה פְּרָחוֹת.

אֲבָל יוֹם אֶחָד, קָרָה מַשֶּׁהוּ לֹא נָעִים. הָעֵינַיִם שֶׁל סָבְתָא שָׂרָה הִתְחִילוּ לִכְאֹב, וְהִיא רָאֲתָה הַכֹּל מְטֻשְׁטָשׁ. הִיא לֹא הִצְלִיחָה לִמְצֹא אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם שֶׁלָּהּ, וַאֲפִלּוּ לֹא אֶת צַנְצֶנֶת הָעוּגִיּוֹת!

"אוֹי וַאֲבוֹי," אָמְרָה סָבְתָא, "אֲנִי צְרִיכָה עֶזְרָה."