הַשִּׁיעוּר שֶׁל הַכּוֹמֵר

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה בַּשָּׁמַיִם, וְהַגַּן הָיָה מָלֵא בִּפְרָחִים יְפֵיפִיִים. הַבַּרְוָזִים טִיְּלוּ בֶּחָצֵר, וְהַצִּפּוֹרִים צִיְּצוּ בְּשִׂמְחָה. הַכֹּל נִרְאָה מוּשְׁלָם וְשָׂמֵחַ, וְהָאֲנָשִׁים לָבְשׁוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַחֲגִיגִיִּים בְּדַרְכָּם לַכְּנֵסִיָּה.

אֲבָל בְּתוֹךְ הַכְּנֵסִיָּה, הַאֲוִירָה הָיְתָה שׁוֹנָה לְגַמְרֵי. הַכּוֹמֵר עָמַד מוּל הַקָּהָל וְדִבֵּר בְּקוֹל חָזָק וְקוֹעֵס. הוּא אָמַר שֶׁבְּנֵי הָאָדָם הֵם רָעִים, וְשֶׁאֱלוֹהִים יַעֲנִישׁ אֶת כּוּלָּם בְּחוֹמְרָה רַבָּה עַל הַטָּעוּיוֹת שֶׁלָּהֶם.

"אֵין סְלִיחָה לָרְשָׁעִים!" הוּא צָעַק, וְהָאֲנָשִׁים רָעֲדוּ מִפַּחַד. בַּחוּץ הַשֶּׁמֶשׁ חִיְּכָה, אֲבָל בִּפְנִים הָיָה קַר וּמַפְחִיד.