שַׁדּוֹן הַוֶּרֶד

בְּתוֹךְ גַּן פּוֹרֵחַ וְיָפֶה, בְּתוֹךְ הַוֶּרֶד הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר, חַי שַׁדּוֹן קָטָן. הוּא הָיָה כֹּה זָעִיר שֶׁאַף עַיִן אֱנוֹשִׁית לֹא יָכְלָה לִרְאוֹת אוֹתוֹ. מֵאֲחוֹרֵי כָּל עַלֵה וֶרֶד הָיָה לוֹ חֲדַר שֵׁנָה רֵיחָנִי וְנָעִים.

הַיּוֹם, הַשַּׁדּוֹן שִׂחֵק בַּחוּץ עַד מְאֻחָר. הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה, הַטַּל הֵחֵל לָרֶדֶת, וְרוּחַ קָרָה נָשְׁבָה. הַשַּׁדּוֹן מִהֵר לַחְזֹר הַבַּיְתָה, אַךְ אוֹי! הַוְּרָדִים כְּבָר נִסְגְּרוּ לִשְׁנַת הַלַּיְלָה. הוּא נִשְׁאַר בַּחוּץ, רוֹעֵד מִקֹּר.

הוּא יָדַע שֶׁבִּקְצֵה הַגַּן יֵשׁ סֻכַּת יַעֲרָה (צֶמַח מְטַפֵּס) עִם פְּרָחִים גְּדוֹלִים כְּמוֹ חֲצוֹצְרוֹת. הַאִם לָלֶכֶת לְשָׁם?