הקול והזעם: הצל של קוונטין

השני ביוני, 1910. כשהצל של מסגרת החלון הופיע על הווילונות, השעה הייתה בין שבע לשמונה. חזרתי לזמן שוב, שומע את השעון. זה היה השעון של סבא, וכשאבא נתן לי אותו הוא אמר: "קוונטין, אני נותן לך את המאוזוליאום של כל התקווה והתשוקה... אני נותן לך אותו לא כדי שתזכור את הזמן, אלא כדי שתוכל לשכוח אותו מדי פעם לרגע אחד, ולא לבזבז את כל נשימתך בניסיון לכבוש אותו."

השעון תקתק על השידה. אבא אמר שהקרבות אינם מוכרעים לעולם. הם אפילו לא נלחמים. השדה רק מגלה לאדם את איוולתו ואת ייאושו, והניצחון הוא אשליה של פילוסופים וכסילים. התקתוק חפר בתוכי. יכולתי להרגיש את הזמן זולג, מחלק את חיי לחלקיקים זעירים וחסרי משמעות.

קמתי מהמיטה וניגשתי לשידה. הצל עדיין היה שם. יכולתי לראות את המחוגים, או לשבור את המעגל.