הַמּוּזִיקָאִים הַנּוֹדְדִים

הָיָה פַּעַם אִכָּר שֶׁהָיָה לוֹ חֲמוֹר נֶאֱמָן. הַחֲמוֹר עָבַד קָשֶׁה בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת, אַךְ כָּעֵת הוּא הִזְדַּקֵּן וְלֹא יָכוֹל הָיָה לִסְחֹב מַשָּׂאוֹת כְּבֵדִים. הָאִכָּר חָשַׁב לְעַצְמוֹ: "הַחֲמוֹר הַזֶּה כְּבָר לֹא מוֹעִיל, אוּלַי הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ."

הַחֲמוֹר הֶחָכָם הֵבִין שֶׁמַּשֶּׁהוּ רַע עוֹמֵד לִקְרוֹת. הוּא הֶחְלִיט לִבְרֹחַ לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר מִדַּי. "אֲנִי אֵלֵךְ לָעִיר הַגְּדוֹלָה!" חָשַׁב הַחֲמוֹר, "שָׁם אוּכַל לִהְיוֹת נַגָּן וְלִחְיוֹת בְּשִׂמְחָה."

הוּא יָצָא לַדֶּרֶךְ, וְלֹא עָבַר זְמַן רַב עַד שֶׁפָּגַשׁ כֶּלֶב צֵיד יָשָׁן שׁוֹכֵב בְּצַד הַדֶּרֶךְ, מִתְנַשֵּׁף בַּכְּבֵדוּת.