מֶלֶךְ הַצִּפּוֹרִים וְהַדּוֹב

יוֹם אֶחָד בַּקַּיִץ, טִיֵּל הַדּוֹב בַּיַּעַר עִם הַזְּאֵב. לְפֶתַע שָׁמְעוּ שִׁירָה יָפָה. "זֶהוּ מֶלֶךְ הַצִּפּוֹרִים!" אָמַר הַזְּאֵב.

הַדּוֹב רָצָה לִרְאוֹת אֶת הָאַרְמוֹן הַמַּלְכוּתִי. הוּא הֵצִיץ לְתוֹךְ הַקֵּן הַקָּטָן וְרָאָה שָׁם חֲמִשָּׁה גּוֹזָלִים קְטַנִּים.

"זֶה הָאַרְמוֹן?" צָחַק הַדּוֹב, "זֶה סְתָם קֵן עָלוּב, וְאַתֶּם יְלָדִים מֻזְנָחִים וְלֹא נְסִיכִים!"

הַגּוֹזָלִים נֶעֶלְבוּ מְאוֹד. כַּאֲשֶׁר אַתָּה, מֶלֶךְ הַצִּפּוֹרִים, חָזַרְתָּ לַקֵּן, הֵם צָעֲקוּ: "לֹא נֹאכַל וְלֹא נִשְׁתֶּה עַד שֶׁהַדּוֹב יְבַקֵּשׁ סְלִיחָה!"