ההלוויה של עצמנו
טוען תמונה...
יום ראשון בבוקר. העיירה כולה התאספה בכנסייה. האוויר היה כבד מעצב. דודה פולי, משפחת הרפר וכל תושבי העיירה בכו על הילדים האבודים – אתם.
אבל אתם לא אבודים. אתם, תום, ג'ו והאק, מסתתרים ביציע הנטוש של הכנסייה, מאזינים לדרשה המהללת אתכם. הכומר מתאר אתכם כנערים מתוקים ובעלי מידות טובות, והקהל כולו מוחה דמעה. זוהי תוכניתו הגדולה של תום: לחזור כגיבורים להלוויה של עצמם.
הדרשה מגיעה לשיאה, והכומר בוכה במ pulpit. הקהל כולו מייבב. זהו הרגע המושלם. התוכנית הייתה לחכות עד הסוף, אבל אולי כדאי להפסיק את הצער של כולם כבר עכשיו?