טוּמָאִי שֶׁל הַפִּילִים

טוּמָאִי הַקָּטָן עָמַד בְּמֶרְכַּז מַחֲנֵה הַפִּילִים, מַבִּיט לְמַעְלָה אֶל פִּיטֶרְסֶן סָאהִיבּ הַגָּדוֹל. זֶה עַתָּה סִיְּמוּ לִתְפֹּס פִּילֵי בָּר בֶּהָרִים, וְטוּמָאִי הָיָה גֵּאֶה מְאוֹד. הוּא עָזַר לַצַּיָּדִים וְלֹא פָּחַד כְּלָל.

"אַתָּה יֶלֶד אַמִּיץ," אָמַר לוֹ פִּיטֶרְסֶן סָאהִיבּ בְּחִיּוּךְ, "אֲבָל הַגּ'וּנְגֶּל הוּא מָקוֹם מְסֻכָּן. אָסוּר לְךָ לְהִכָּנֵס לִמְכִלְּאוֹת הַפִּילִים שׁוּב."

"הַאִם לְעוֹלָם לֹא אוּכַל לָבוֹא?" שָׁאַל טוּמָאִי בְּעֶצֶב.

פִּיטֶרְסֶן צָחַק וְאָמַר אֶת הַמִּשְׁפָּט שֶׁכָּל צַיָּדֵי הַפִּילִים מַכִּירִים כִּבְדִיחָה: "בּוֹא אֵלַי כְּשֶׁתִּרְאֶה אֶת רִקּוּד הַפִּילִים. אָז אַרְשֶׁה לְךָ לַעֲשׂוֹת הַכֹּל."

כֻּלָּם יָדְעוּ שֶׁאִישׁ מֵעוֹלָם לֹא רָאָה אֶת הַפִּילִים רוֹקְדִים. זֶה הָיָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי.